רגע, מש"קית נפגעים; מה זה אומר בכלל?

"רבים חושבים שמש"קית נפגעים היא זו שדופקת בדלת ומודיעה את הבשורה הנוראה מכל - אבל לא, אלו הם מודיעי הנפגעים, ומדובר בכלל על תפקיד אחר לגמרי ממש"ק הנפגעים. בשונה מהם, תפקידם של מש"קי הנפגעים הוא ללוות חיילים שמסופחים ליחידת ר"מ 2 בעקבות פציעה, מחלה או שבר כלשהו, והטיפול הרפואי שלהם דורש שהות ארוכה בבית או בבית החולים. אני הגורם המקשר בין החייל לצבא, ומוודאה אם אותם חיילים צריכים עזרה כלשהי, בין אם מדובר על סיוע כלכלי וטיפול במערך הת"ש, או אפילו הקשר והיחסים עם המפקד האישי שלהם. כמובן שאני מבקרת אותם בבתי חולים ובבתיהם, וכן מתקשרת עם המשפחות שלהם". מור גם מוסיפה: "יש נוכחות רבה בקרב נשים שמתגייסות למערך הנפגעים, אך יש גם גברים שמתגייסים לתפקיד, והמערך מתאים לשני המינים".

ר"מ 2 (רשימה מקובצת) היא יחידה רפואית-צבאית בתוך בתי חולים אזרחיים. כל חייל שנדרש לעבור הליך רפואי שדורש מעבר למרפאת יחידה, עובר תחת טיפול ר"מ 2. ברגע שחייל מסופח לר"מ 2, הוא מקבל ליווי במערך הנפגעים.

רב"ט מור ביידר

בחזרה למלש"ביות

"לאחר הצו הראשון ויום המא"ה נפתח לי שאלון העדפות. בשאלון היו סוגים רבים של תפקידים וביניהם מש"ק נפגעים. התפקיד קרץ לי מאוד וקראתי עליו בדפי מידע בהתפעלות, וכמובן שדירגתי אותו בדירוג גבוה. מלכתחילה חיפשתי תפקיד שמתקשר לטיפול ולמקצוע שהרחבתי בתיכון - פסיכולוגיה. מיטב שלחו לי מיון למערך הנפגעים, ובמיון יש ראיון אישי שמבוצע על ידי פסיכולוג, מבחנים חברתיים וקבוצתיים שבהם בודקים את רמת האינטליגנציה הרגשית של אותו מועמד, איך אתה ניגש לבעיות אישיות של אנשים על ידי סימולציה וכיצד אתה מתפעל אותן. עברתי את המיון בהצלחה ושובצתי כמש"קית נפגעים".

הרגשתי שזה הייעוד שלי ושאני יכולה להביא את עצמי לידי ביטוי

הגיוס וההכשרה

"עברתי טירונות 02 האורכת כשלושה שבועות, ולאחר מכן המשכתי לקורס מש"קי נפגעים שאורך כחודשיים (סך הכל כחודשיים וחצי) בבה"ד 11 ,עיר הבה"דים. בקורס לומדים את ההיררכיה שבמערך, מהן הפקודות של הביקורים למטופלים בבתי החולים והסבר על חלוקת התפקידים במערך. בסוף הקורס, המש"קים מקבלים שיבוץ לחיל מסוים - על פי התחשבות בהעדפותיהם וכן על פי צורכי המערכת. אני שובצתי לחיל הלוגיסטיקה והאחזקה. מבחינת השיבוץ, מש"קי הנפגעים מתחלקים על פי חילות בבסיסים השונים, שם הם מתכללים את כלל הנפגעים שבחיל - גם אם הם נמצאים בבסיסים ובערים שונים בארץ".

הקורס מתרחש בבה"ד 11 הנמצא בעיר הבה"דים.
מתחם עיר הבה"דים הנקרא גם "קריית ההדרכה", ממוקם בנגב והוא בסיס ההכשרות הראשי של צה"ל. עיר הבה"דים מונה 7 בסיסי הדרכה, וביניהם גם בסיס מקצועות משאבי האנוש - שם תעברו טירונות רובאי 02.

רב"ט מור ביידר בסיום ההכשרה

התפקיד באמת עד כדי כך משמעותי?

"חד משמעית.
אמנם אנחנו לא אלה שהולכים ודופקים על דלת בתי המשפחות, אבל נמצאים המון חיילי סדיר וקבע שחלו, נפגעו או נפצעו, במיוחד במלחמה.
הם צריכים את אותו גורם ניטרלי שהוא לא בא לשפוט או לתת ביקורת. אנחנו פה בשביל לעזור, לחבק, לתמוך. אנחנו אוזן קשבת, וכאן בשביל להזכיר שגם אם אותו בן אדם שנפגע לא נמצא פיזית ביחידה שלו - לא שוכחים אותו.
גם בשביל משפחתו - המשפחה מודעת שאנחנו מהווים סוג של ביטחון אישי בקרב הפגוע ומוודאים שהוא מטופל מכל ההיבטים. למשל מערך הת"ש; אותם חיילים שנמצאים בר"מ 2 לא יהיו ביחידה שלהם זמן רב. כמובן שזה תלוי סיטואציה, אך יכול להיות שיהיו חיילים שיצטרכו טיפול במערך הת"ש - ואנחנו כאן בשביל להתערב".

מה התדירות, כל כמה זמן אתם מתקשרים עם אותו פצוע?

"יש פקודות של ביקורים ושיחות טלפון שאנחנו לומדים עליהן בהכשרה.
מש"קי הנפגעים מחויבים לבקר לראשונה את אותם הפצועים ברמת קל - עד שבוע מיום פציעתם. אני מודעת לחשיבות הביקורים ומנסה כמה שיותר להגיע ולבקרם יותר מפעם אחת.
כמובן שתדירות הביקורים משתנה מתקופה לתקופה - בזמן המלחמה יהיו יותר פצועים ולכן יהיה קשה להגיע לכולם - אבל לעולם לא יישאר חייל שלא יבקר אותו מש"ק/ית נפגעים".

וגם אחרי הטיפול הרפואי של אותו חייל - אתם עדיין מסייעים לו?

"גם אם אותו חייל השתחרר מבית החולים והוא נמצא בימי מחלה בבית, אנחנו שומרים איתו על קשר עד שהוא חוזר ליחידה ונמצא בבסיס שלו. כמובן שיש מקרים שאני מתערבת בדברים שאני יכולה לעזור, גם אחרי שהוא חזר ליחידה שלו. אני תמיד שמחה לסייע!"

ליווי הפצועים

"מש"קי הנפגעים מלווים פצועים ברמת קל, נפגעי טראומה וחיילים שמצריכים טיפול בבתי חולים - כמו הריון, שברים וכדומה. חשוב לציין כי קציני הנפגעים מלווים את הפצועים ואת משפחתם בכלל הרמות - מקל ועד אנוש".

ביקשתי ממור שתספר לי על רגע משמעותי שהיא חוותה במהלך השירות:

"כל סיפור הוא סיפור בפני עצמו, ולכל אחד יש את המורכבות שלו - אבל הייתה סיטואציה אחת שתמשיך איתי לכל החיים.
הגעתי לבקר חייל שהיה בזמן ניתוח בבית חולים. מחוץ לחדר הניתוח פגשתי את אימו ושאלתי לשלומה. ראיתי שהיא מתוסכלת ולחוצה ממצב בנה, והיא הרגישה שהיא עומדת להתעלף.
ישר ניגשתי אליה בביטחון וממקום יציב ועוטף, שטפתי לה את הפנים והרגשתי צורך להישאר יחד איתה עד הרגע שבנה יצא מהניתוח. כך היה, ובסיום הניתוח היא הודתה לי, ומאותו הרגע הבנתי שהתפקיד שלי הוא לא רק ללוות חיילים שנפגעו - אלא גם ללוות את משפחותיהם ולהקנות להן ביטחון ואופטימיות. זו תחושת שליחות ונתינה ואין מסופקת ממני".

האתגרים בתפקיד

"אנחנו מחלקים את זמננו בין המשרד לבין ביקור פצועים בבתי החולים או בביתם - כך שבכל יום אנחנו נמצאים במקום אחר והכל מתנהל באופן עצמאי, וההתניידות יכולה להוות אתגר.
בנוסף, לעיתים יש סיפורים ששומעים מחיילים מבחינת הקושי שלהם בבית או בצבא, ולפעמים גם אין אפשרות לעזור.
למרות זאת, אני מרגישה שבכל יום אני קמה להיות בשביל האחר - להכיל ולהיות משמעותית לחיילים. התפקיד גם ביגר אותי מאוד ואני מרגישה מסודרת ומאורגנת יותר ממה שהייתי".

זמן מלחמה

"השבעה באוקטובר היה בשבילי היום הנורא מכל, גם אני הצטרפתי למשפחת השכול"

"אני ומשפחתי מתגוררים באזור המרכז, ובבוקר השבעה באוקטובר, כמו רוב המדינה, התעוררנו לאזעקות. נכנסנו למרחב מוגן וישר התקשרנו אל סבתי המתגוררת בקיבוץ ניר עוז שבעוטף עזה.
וידאנו מה שלומה והאם היא במרחב מוגן. היא ענתה שהכל בסדר ובמידה שיהיו עדכונים היא תתקשר שוב.
עשר דקות לאחר מכן, דודה שלי מתקשרת ומבקשת שניכנס אל עמוד הפייסבוק של סבתי.
בחלומות הכי רעים שלי לא דמיינתי סיטואציה כזו. בעמוד הפייסבוק שלה הבחנו בסרטון מזעזע שהועלה על ידי מחבלי חמאס, שסבתי נרצחה בביתה, דקות בודדות לאחר שיחתנו איתה. סבתא שלי, ברכה לוינסון ז"ל, הייתה הנרצחת הראשונה בקיבוץ ניר עוז. היינו קשורות מאוד והיא הייתה דמות מרכזית בחיי".

מור יחד עם סבתה, ברכה לוינסון ז"ל

"ביתה בקיבוץ ניר עוז נשרף, ולכן לקח זמן רב עד שבאה הבשורה: שני קציני מודיעי נפגעים דפקו על דלת ביתנו ובישרו שגופת סבתי זוהתה.
עד רגע ההודעה, הייתי בספקות עם עצמי: האם אני צריכה לקחת רגע, להיות עם המשפחה ולתת לנפש הפצועה שלי לעכל את מה שקרה, או לעמוד כמש"קית נפגעים בתקופת מלחמה, כשידעתי שהתפקיד משמעותי מאוד והכרחי, במיוחד עכשיו.
לפיכך, החלטתי לחזור לתפקיד בסיום השבעה. בעקבות המלחמה יש נפגעי טראומה רבים  ְמֻלִ ּוים על ידנו, ובתור אחת שחוותה זאת בעקבות מות סבתה - הרגשתי צורך להיות איתם, להזדהות, להקשיב ולהפנים.
חזרתי לתפקיד בגאווה גדולה וברצון להמשיך ולהיות עם אנשים", אומרת מור בחיוך.

איך התגברת על המקרה?

"כל אחד לוקח אובדן למקום אחר ומתמודד עם זה בדרך אחרת. אני חושבת שלי מאוד עוזר להנציח, לדבר ולשתף את הסיפור. אני מפיצה את הסיפור ברשתות החברתיות, וכך גם משפחתי שמסכימה להתראיין לאתרי חדשות. הצורך שלי לצעוק את הצעקה של סבתא שלי, בשבילי זו דרך ההתמודדות הטובה ביותר.
אני גם חושבת שהחזרה לשגרה ולעשייה, עם כמה שזה קשה, זו דרך טובה לריפוי.
בגלל שאני בתוך מערך הנפגעים, הרגשתי מאוד עטופה, שמבינים אותי, שרגישים כלפיי ומתחשבים בי".

שגרה לעומת מלחמה

"אני חושבת שהמלחמה הוכיחה לנו, ובפרט למערך הנפגעים, שאנחנו יכולים להתמודד במצבי לחץ. בכל זאת, כמות הנפגעים בזמן שגרה וכן בזמן מלחמה היא שונה לחלוטין, וצריך להיערך ולנהל את המצב בצורה איכותית ומותאמת.
כמובן שאנחנו מוודאים שכולם מקבלים את אותו הטיפול והזכויות כמו החיילים שקיבלו בשגרה.
המלחמה העצימה אף יותר את תחושת השליחות והמשמעות שלשמה אני נמצאת, וכך גם הסיפור האישי שלי.
גם בשגרה וגם במלחמה אנחנו נותנים את מירב המאמצים לעזור ולהיות עם הנפגעים ומשפחותיהם".

את ממליצה על התפקיד?

"מאוד! אני חושבת שזה תפקיד שמעצים, מחזק ומשמעותי גם למי שעושה אותו וגם לאלו שאנחנו עוזרים להם. אני מרגישה שאני נותנת ומקבלת בחזרה, כך שבסוף היום אני מסופקת מהחוויה. מעבר לזה, התפקיד פותח דלתות בחיים - בכל עבודה סוציאלית, לימודי פסיכולוגיה ועיסוקים בבריאות הנפש. התפקיד ביגר אותי מאוד והקנה לי חוסן נפשי. אני אשמח שיותר אנשים ייחשפו לעשייה במערך הנפגעים".

תודה למור על השיתוף בסיפורה ועל תפקידה.
מאחל לכן ולכם גיוס קל!