"ידעתי שאני רוצה להיות לוחמת, זה תמיד היה החלום", מספרת סמל אור צבירי. "אבל לגורל היו כנראה תוכניות אחרות. בגלל אסטמה שממנה אני סובלת, נפלתי ממיון לוחמות ונאלצתי לוותר על החלום. התגייסתי להיות מורה חיילת במסלול פנימיות. אהבתי את התפקיד מאוד והרגשתי מלאת משמעות ועשייה".

"במשך שנה הדרכתי בפרויקט נעל"ה, נוער שעלה ארצה ללא הוריו. נהנתי מאוד עם החניכים אבל בחרתי להקשיב ללב שלי, ואמרתי את זה גם להם - אם יש לך חלומות, אתה צריך לרדוף אחריהם ולהגשים אותם! הבנתי שאני לא אהיה שלמה עם עצמי אם לא אעשה שירות קרבי. החלטתי שאני מסיימת איתם את שנת הלימודים ואז עוברת לתפקיד לחימה", אומרת אור בגאווה.

REPLAY

"לפני שהתחלתי את התהליך, התייעצתי עם כל מי שאני מכירה, חברים, משפחה, מפקדים. בסופו של דבר הבנתי שזה הדבר הנכון עבורי וגם יתאים לי מבחינת המגבלות הרפואיות שלי", נזכרת אור. "מילאתי טופס שינוי שיבוץ, שנקרא גם טופס 55 והמתנתי להחלטה. בשלב הזה עוד לא ידעתי מה יעלה בגורלי והייתי מאוד לחוצה. אחרי שבועיים, אושרה לי הבקשה. החלפתי את מדי הבנות למדי לוחמת ופשוט התגייסתי מחדש".

"בתור מורה חיילת היו לי תנאים מאוד נוחים - הייתה לנו דירה משלנו ועצמאות וגם יציאות נוחות. כשעברתי ללוחמה זה היה לא פשוט, זה היה שוק", נזכרת אור וממשיכה, "פתאום אחרי שנה בצה"ל, כשכבר יש לך פז"ם, את מתגייסת מחדש עם חיילים צעירים ומתחילה הכל מאפס - שוב "הקשב המפקדת", שוב עמידה בח' ושוב הכל לפי לו"ז".

קלי קלות… או שלא?

"הייתי בטוחה שאני אוכל את זה בלי מלח כי כבר עברתי טירונות, אבל זה היה שונה לגמרי. אני זוכרת הרבה רגעי שבירה, כמו זה שלא יצא לי להיפרד מהחניכים שלי מהתפקיד הקודם. זה לא פשוט להתחיל פרק חדש בחיים מבלי לסיים כמו שצריך את הקודם. חשבתי שאולי יתחשבו בזה שכבר עברתי שנה בצה"ל אבל עשיתי את כל הדרך מההתחלה כמו כולם".

"הטירונות הייתה תקופה לא פשוטה אבל מאוד פיתחה אותי ובנתה לי את האופי. אחרי הטירונות הגעתי לגדוד תעוז של לוחמי המעברים, לפלוגת סחלב. להיות חלק מפלוגת סחלב זה הדבר הכי טוב שיכולתי לקבל, כל חודש וחצי בערך הפלוגה שלנו עוברת קו כי היא פלוגה מתחלפת אז יוצא לי לחוות המון".

"ביום הראשון שלי בתפקיד, עליתי למחסום קלנדיה", נזכרת אור. "זה היה הלם טוטאלי אבל מהר מאוד הבנתי את העבודה. המפקדים ממש תמכו ולאט לאט למדנו להשתלב ולהתחבר לכולם. רק כשאת באמת שם את מבינה מה זה באמת אומר להיות לוחמת מעברים".

רציתי להיות בתפקיד שלא הרבה רוצים כדי לעשות אותו על הצד הטוב ביותר

"בחרתי להיות לוחמת מעברים. רציתי תפקיד מבצעי ולוחם על אף העובדה שיש לי אסטמה וזה היה התפקיד האידיאלי בשבילי, גם מהבחינה הרפואית. אני מאוד ממליצה למי שמחפש תפקיד עם אקשן ורמת פעילות מבצעית לבוא אלינו", קובעת אור.

עירנות זה שם המשחק

"בתפקיד שלנו צריך להיות ערניים ומוכנים להכל. היו לי כמה תפיסות, הגדולה מכולן הייתה במעבר רגלי בשועפאט. ילד בן 12 עבר בשיקוף וציפצף כמה פעמים. ביקשתי ממנו לחזור ולשים שוב את הדברים לבדיקה. הוא הניח את הדברים שלו מעל המשקף במקום בתוכו. דרשתי ממנו לחזור אחורה ולהכניס את הציוד לתוך המשקף. אני והלוחמת שהייתה איתי באותה משמרת נדהמנו לגלות אקדח מפורק ואולר. ידענו שהצלחנו למנוע אירוע".

עוד פעם סטיגמות?

לוחמי מעברים משרתים תחת חיל המשטרה הצבאית וכן, יש להם כומתה כחולה: "רואים אותנו וישר בורחים, זו סטיגמה שחייבים לנפץ. אנחנו לא נותנים דוחות ולא מחפשים חיילים, התפקיד שלנו הוא לחפש דברים אחרים".

רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה כמה רחוק הוא יכול להגיע

"סטיגמה נוספת היא שאנחנו לא באמת לוחמים, לי מאוד קשה לשמוע את המשפט הזה. אני לא חושבת שאנחנו שווים פחות מכל לוחם אחר. יצא לי כבר לשבת עם לוחמים ולחלוק חוויות ובאמת ראיתי שלכולנו יש סיפורים דומים", אומרת אור בחיוך.

הכל יכול לקרות

"במבט לאחור, אני לא מצטערת על ההחלטה שקיבלתי לרגע. זכיתי לחוות את הצבא בצורה מדהימה. תסתכלו על כל דבר שתעברו בדרך כמלמד ומחשל", קובעת אור וישר מוסיפה, "ועוד משהו קטן לפני הגיוס, תוציאו חצי מהדברים שארזתם בקיטבג, סתם חבל לסחוב".

"אם יש מקום לקחת בו סיכונים ולצאת מאזור הנוחות זה הצבא. הכל יכול לקרות במהלך השירות הצבאי. רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה כמה רחוק הוא יכול להגיע".