בכל יום ראשון אלפי חיילים מתייצבים בתחנות הרכבת והאוטובוס הפזורות ברחבי הארץ, ויוצאים לדרך בחזרה אל הבסיס. עם תיקים גדולים המלאים בציוד לשבוע או יותר, מדים מגוהצים, נעליים מגולח"צות והמון מחשבות לקראת התקופה שמצפה להם מחוץ לבית. הדרך לבסיס היא יותר מעוד סתם נסיעה, היא חלק גדול מהשגרה של רוב החיילים המשרתים בבסיס סגור.

ברציף 2 של אחת מתחנות הרכבת, ישבו על ספסל וחיכו לרכבת חייל וחיילת שעל אף השעה המוקדמת נראו די מחוייכים ובעיצומה של שיחה. שובל, לוחמת בחיל הגנת הגבולות בגדוד פנתר, ודניאל לוחם בגדוד פנתר גם כן. "כשאני נוסעת בתחב"צ על מדים אני מרגישה בעיקר אחריות לשמור על האזרחים שנוסעים איתי. אני נושאת נשק וזה מסב בטחון לסביבה שלי. אני תמיד צריכה להיות ערנית ומוכנה לפעולה". שובל מספרת בגאווה. "אנשים מסתכלים עליך בצורה שונה, מחייכים אליך" דניאל מוסיף". דניאל ושובל היו באותו צוות בהכשרה, וככה הם הכירו, מאז כבר שנה וחצי הם בני זוג. " התחברנו, הוא דאג לי, ומשם הכל היסטוריה'". מאז שובל ודניאל נוסעים יחד לבסיס מתי שמתאפשר: "הנסיעה ביחד לבסיס היא מנהג שעוזר לנו לפתוח את השבוע בחיוך" הם מספרים.

ממול, ברציף 1, כשלידו מונח תיק גדול, ישב ד' חייל בתפקיד מסווג בחיל האוויר. "הרכבת מביאה אותי כמעט עד הבסיס, זה ממש נוח, במיוחד בגלל שחיילים לא צריכים לשלם" הוא מספר. כמו דניאל ושובל גם ד' מרגיש את ההוקרה מהסביבה: "כשאני נוסע בתחב"צ, אזרחים תמיד מציעים לי לשבת ומאוד אדיבים אליי. זה מאוד מרגיע כשיש חייל על האוטובוס, במיוחד כשיש לו נשק. אני משתדל תמיד לעמוד בשביל להפגין מוכנות לכל סיטואציה שיכולה לקרות". ד' נזכר והוסיף: "פעם ישבתי ברכבת ומולי ישבו שני אנשים מבוגרים, הרגשתי שהם מסתכלים עליי בכמיהה. התחלתי לדבר איתם וככה יצא שדיברנו שעה וחצי, הם סיפרו לי על התקופה שלהם בצבא, שניהם היו במלחמת ששת הימים. הקשבתי להם בהשתוקקות, לאט לאט כל הקרון הצטרף".

הפעם הראשונה שנוסעים בתחב"צ לבסיס יכולה להיות קצת מבלבלת, ד' סיפר על החוויה שלו: "הייתי צריך לנסוע לבסיס רחוק בדרום, והתבלבלתי בדרך... למרות זאת, היה מרגש לנסוע על מדים פעם ראשונה". כשחוזרים לבסיס הפרידה מהמשפחה לתקופה יכולה להיות מאתגרת: "לרוב אני סוגר 21 ימים בבסיס אז זה להפרד ללא מעט זמן. אני אומר להורים שאני אוהב אותם, שאתגעגע ושנתראה בקרוב". מספר ד'

ברציף 6 עמד והביט אל ברכבת החולפת פלג, מדריך קרב מגע בבא"ח גולני. כשנשאל מה הדבר הראשון שהוא עושה כשהוא יעלה לאוטובוס, הוא סיפר: "בגלל שאני בקרב מגע, זה בא לי טבעי" הוא אומר חצי בצחוק חצי בגאווה: "אני הולך למושב האחרון כך שיהיה לי תצפית על כל הקרון. שאהיה מוכן לחתור למגע במקרה שמשהו קורה".

"זה הדברים הקטנים שעושים את הדרך נעימה יותר" הצהיר פלג. "בתחילת השירות היה לי מנהג, בכל פעם ברכבת לקנות אייס וניל. הפסקתי, כי זה מלא סוכר" אמר וצחק.

באותו רציף, ישבו שלוש בנות במדי חיל האוויר, עם מזוודות גדולות, נראו מעט לחוצות ומתרגשות. "זאת הפעם השניה שאנחנו נוסעות בתחב"צ לבסיס. זה השבוע השני של הקורס שלנו" סיפרה אחת מהן מעט במבוכה. "אנחנו מחכות לחזור לקורס ולראות את החברים החדשים, אני חושבת על זה כל הדרך" אמרה השניה בהתרגשות". "אני מסתכלת מהחלון ברכבת וחושבת על התקופה החדשה שהתחלתי, על מה שאני עומדת לחוות השבוע ועל מה שמחכה לי בהמשך" הוסיפה השלישית בחבורה. גם הן מרגישות כמו שאר החיילים בתחנה ומספרות: "לנסוע בתחב"צ עם מדים מרגיש ממש שליחות. ילדים באים אלינו ואומרים 'תודה שאתם שומרים עלינו'". אחת מהן מוסיפה: "כשאני רואה חיילים אחרים על מדים אני מרגישה שייכת, אני מרגישה חלק ממשהו גדול יותר".

אז בפעם הבאה שתראו חיילים ברכבת או באוטובוס, חייכו אליהם, לפעמים זה כל מה שצריך בשביל לשפר להם את היום.