בהחלטתי לראיין את אלו שנפצעו, המחשבה על מחלקת שיקום פצועי מלחמה הייתה מעט קשה. הכל

התהפך בכניסתי למחלקה בבית החולים שיבא תל השומר, האווירה הייתה שונה משציפיתי. במבואה נשמעה מוזיקה ואנשים רבים מכל קצוות האוכלוסייה רקדו לצלילי שירים ישראליים. חוויה מיוחדת במינה.

בין אחיות, רופאים ואזרחים רבים שמפנקים כל חייל שנכנס לבית החולים במארז של מתוקים, פגשתי חיוכים רבים של לוחמים שנפצעו במהלך מלחמת השבעה באוקטובר ולמרות הכל - רק רוצים לשוב להלחם.

ברגל ימין

את רס"ל במיל' לירן רווח (22) ורס"ר במיל' אלעד עפרוני (27) פגשתי ביציאה למרפסת במחלקת השיקום בבית חולים תל השומר. השניים ישבו זה לצד זה, מוקפים בחברים רבים. לרגע היה נדמה שאני מפריעה בשיחה בסלון הבית שלהם. רווח ועפרוני - משרתי מילואים, מה-7 באוקטובר עצרו את חייהם, ומיד התייצבו לשירות בגזרות השונות. לאחר זמן מה, שניהם הגיעו לשרת באותו הצוות, בחטיבה 5 (חטיבת מילואים של חיל הרגלים) לאורך כל המלחמה, החטיבה לקחה חלק בתמרון הקרקעי (כניסה קרקעית לרצועת עזה) בהרכבים שונים, וגם הצוות שלהם, תמרן בעזה.

לירן ואלעד במחלקת השיקום בבית החולים תל השומר | 

לירן סיפר לי את סיפור פציעתם: "לאחר מספר ימים של לחימה, בפעילות מבצעית שקרתה בתחילת השנה החדשה, ב- 1 בינואר, כקילומטר וחצי אל תוך הרצועה, בפאתי ג'באליה, שבה עשינו חישופים בשטח - מחבל יצא מפיר, הניח לנו מטען, הפעיל אותו והמטען התפוצץ".

מתוך 22 לוחמים בצוות, 13 נפצעו. חבר צוות אחד, עמיחי אוסטר, נהרג. יהי זכרו ברוך.

לא הצלחתי להתאפק מלשאול, מה הדבר הראשון שאתם זוכרים מלאחר הפיצוץ?

לירן ענה לי: "זה נשמע מצחיק, אבל 'אוי לא'. לא האמנתי, עד שזה קרה. בדרך כלל אחרי פיצוץ ממטען, יגיע מארב, ארטילריה, משהו…  בראש הרצתי את המקרים האלו, ואז אני קולט שאני פצוע ושכל מה שאני צריך לעשות לפי הנהלים לאחר פיצוץ מטען, לא יכול לקרות בגלל הפציעה שלי. של כולם".

אלעד ציין - "גם אני כחובש קרבי, נפצעתי. בשטח, עד הפינוי, נעזרנו אחד בשני. מהר מאוד נגמ"שים הגיעו להסיע אותנו אל מחוץ לרצועה, ומשם היה פינוי מוסק על פי דרגות פציעה ל-2 בתי חולים".

ולמרות הפציעה, השניים הבהירו לי כמה זה חשוב להתגייס ללוחמה, דווקא עכשיו: "בהיבט האישי, תחושת הסיפוק שמקבלים מלהיות לוחם - היא אדירה. אני מרגיש שאני לא יושב בבית ומחכה שמשהו יקרה. אני זה שגורם לו לקרות. אני מקדם את המדינה למה שיביא בסופו של דבר את הניצחון. אין שום תחושה כמו זו".

לירן מוסיף: "וכל זה הופך למיוחד יותר כשאתה נלחם עם הצוות שלך. שזה המשפחה שלך - אתה אוהב אותם באמת. אתה נלחם לצידם, אתה אוכל איתם וישן איתם, וכן - אתה עובר איתם את כל החוויות המורכבות האלו. זה עושה כל כך טוב להבין שאתה לא לבד. ומעבר לזה, יש איתך לא רק את הצוות שלך, אלא גם את כל עם ישראל מאחוריך שנותן לך גב. משם אנחנו שואבים את הכוח להמשיך".

צוות הכניסה של לירן ואלעד לרצועת עזה | צילום: דובר צה"ל

ביקשתי מהשניים למסור מסר לקוראי הכתבה לקראת סיום הראיון. שניהם הסתכלו אחד על השני בחיוך והגיבו: "לכל מי שיש היסוס לגבי הגיוס לקרבי - תבואו להיות לוחמים. החוויות, החברים והסיפוק שמקבלים, שווים את הכל".

לירן ואלעד נפצעו באותו האירוע, באותו המקום ובאותה הרגל - רגל ימין.

יש בזה משהו סימבולי - אם אתם שואלים אותי. האופטימיות שלהם והרצון לחזור לקרב למרות פציעתם, מסמלת את הנחישות של הלוחמים שלנו, ואת הרצון האמיתי להגן על המדינה, וכל אלו בחיוביות ממכרת וברגל ימין.

את הראיון הזה, אבקש להקדיש לרס"ל (מיל') עמיחי ישראל יהושע אוסטר זכרונו לברכה. חבר, לוחם, גיבור.

רס"ל (מיל') עמיחי ישראל יהושע אוסטר ז"ל | צילום: דובר צה"ל

גולני, גולני שלי - 

בסיורינו במחלקת השיקום, מש"קית הנפגעים התעקשה (ובצדק) שאדבר עם פצוע אחד מיוחד, שהסיפור שלו השאיר אותי חסרת מילים.

סמ"ר טום הררי, בן 21 מקיבוץ כפר רופין, הוא סמל מחלקה בגדוד 13 של חטיבת גולני. כבר ששמעתי על הגדוד שבו משרת, הבנתי שמדובר בסיפור בלתי ייאמן, הרי חטיבת גולני בכלל, וגדוד 13 בפרט, ספגו אבידות כבדות במלחמה.

ב- 7 באוקטובר, גדוד 13 היה במוצב ק'2 (מגן שדרות), מוצב שמיקומו הוא על גבול רצועת עזה, ומגן על היישוב 'ניר עם' ועל קיבוץ 'ארז'.

"בשעת האזעקות, הייתי בזמן סיור לילה. אנחנו מתורגלים שְׁבֵּעֵת ירי ארטילרי, ירי פצמ"רים או ירי רקטות מעזה לכיוון ישראל - יש כוונה למחבלים להיכנס לשטח מדינת ישראל, ויש להיערך בהתאם. בִּמְהֵרָה עלינו למוצב, והתחלנו לסדר אותו ואת כל החיילים בעמדות. אחרי כמה דקות נפל פצמ"ר ממש עשרה מטרים ליד הדוד (רכב צבאי ממוגן) שבו הייתי. תוך כדי, ראינו את כל המחבלים על האופנועים והטנדרים מתחילים להגיע לשטח ישראל".

אמנם טום שרד את אותה המתקפה בשבעה באוקטובר, אבל הרבה מחבריו לגדוד נפלו. 44 לוחמים רק מגדוד 13 ביום אחד, שאת רובם הכיר טום באופן אישי ושירת איתם תקופה ארוכה. טום מספר שהיה קשה מאוד אחרי אותו היום, אבל הוא וחייליו החליטו לתעל את אותו הקושי ליידי מוטיבציה להמשיך בכל הכוח, ומאז המשיכו להתאמן לקראת התמרון הקרקעי.

גדוד 13 לחם באזורים רבים ברצועת עזה. ב- 1 בינואר 2024, באל בוריג' - כשהיו תוך כדי כיבוש של בית, טום קיבל כדור בירך ונפצע. טום תיאר לי את כל זה בנינוחות נדירה, המנוגדת לחלוטין לתוכן הסיפור, לכן שאלתי אותו מאיפה הוא שואב את אותם הכוחות. טום התחיל במשפט שתיאר לי בדיוק את אישיותו המיוחדת: "אני מרגיש שהשירות שלי הסתיים עם משמעות. נפלה בחלקי הזכות לעמוד שם - בעוטף עזה בשבעה באוקטובר, ולמנוע חדירת מחבלים ליישובים שמאחורי המוצב שלי. בתור סמל מחלקה, לאורך כל הדרך ביצעתי שיקולים נכונים שהצילו חיי לוחמים ואזרחים - גם ביום פרוץ המלחמה וגם לאורך כל הזמן בו לחמתי ברצועה".

סמ"ר טום הררי, במחלקת השיקום בבית החולים תל השומר | 

טום סיפר לי שהקושי הכי גדול שחווה אחרי הפציעה, היה דווקא נפשי - ונבע מהעובדה שעזב את החיילים שלו: " זה קשה לעזוב אותם. הם ממש כמו המשפחה שלי. עד היום זה עדיין אוכל אותי שהשארתי אותם שם בלעדיי. אנחנו יותר משנה יחד, חווים הכל יחד. בסופו של דבר מה שהחזיק אותנו בעזה היה הביחד. הרגשתי נורא שאני, הסמל שלהם, שהם סומכים עליו שיהיה שם ויעלה להם את המורל כשקשה, שיחבק ושידרבן כשצריך - לא היה שם בשבילם. כשדיברתי איתם כשיצאו להתרעננות -  גם הם סיפרו לי שהיה להם קשה בלעדיי".

גדוד 13, חטיבת גולני | צילום: דובר צה"ל

טום דיבר איתי על משפחתיות בהיבט של הגדוד שלו, גדוד 13 האגדי, וכן בהיבט של מחלקת השיקום בבית החולים: "מכירים פה המון אנשים נפלאים. מכל הגדודים, מכל הסיירות, מכל הארץ וגם מכל העולם. זה כל כך יפה לראות שכולם יושבים יחד: אחד עם כיסא גלגלים, אחד בלי יד ואחד צולע על קביים, יושבים יחד וצוחקים ובוכים ובאמת הופכים למשפחה. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל מבחינתי זו התחלה של ידידות מופלאה, ואחת לכל החיים". גם משפחות הפצועים מתחברות איתנו ואחת לשנייה: "האמהות מביאות לי אוכל שהן יודעות שאני אוהב, וזה באמת אווירה חמה. מדובר על אנשים שלא הייתי פוגש בשום סיטואציה אחרת. אמנם לא מהסיבות הנכונות, אבל אני כל כך שמח שהכרתי אותם".

ואחרי הפציעה, לטום חשוב לדבר איתי, ודרכנו להפיץ את דרך העולם שלו ואת הראייה האופטימית הייחודית שלו: "ל- 'להיות לוחם' יש משמעות אחרת לכל אדם. לכל אחד יש את ה- 'למה' שלו. שלי זו הייתה הגשמה עצמית. כל אבן דרך שעברתי במהלך השירות הובילה אותי למקום טוב יותר וחזק יותר. בסוף הוציאו אותי גם פיקוד ויצא לי להשפיע על חיילים רבים שהפכו למשפחה שלי. אני מודה על הדרך שעשיתי פה בשירות. אני לא חושב שבדיעבד הייתי עושה שירות אחר. זכיתי להלחם ב- 7/10. בסיפור שלי ביצעתי הרבה החלטות נכונות: הצלתי יישובים; הצלתי את המוצב שלנו; הצלתי וחילצתי לוחמים רבים. אני מרגיש שכל מה שעברתי בשירות מתכנס לרגעים האלו, לרגעים החזקים האלו. עשיתי הדרך שלי ואת הדרך הנכונה והגשמתי את עצמי בדרך הכי חשובה".

יצא לי לדבר עם לא מעט אנשים, מכל הגילים ומתחומים מגוונים. אדם כמו טום - לא יצא לי לפגוש. אני חושבת שהוא אחד האנשים היותר חזקים שאי פעם דיברתי איתם. ללוחמים הצעירים היה לו חשוב למסור: "אל תתייאשו, גם כשקשה. גדוד 13, הגדוד שלי, קיבל מכה לא קלה - אבל הוא עמד. והוא ממשיך לעמוד ולהילחם. תלמדו מזה, ואל תתייאשו. גם כשקשה ונראה בלתי אפשרי. אני מאמין בכם".

סמ"ר טום הררי | צילום: באדיבות המשפחה

וכל אלו, הם רק חלק קטן מכל הסיפורים מעוררי ההשראה, שכל אחד מאיתנו צריך לזכור בכל יום, ובמיוחד במעמד הגיוס לצבא ההגנה לישראל, שמקבל משמעות אחרת בתקופה הנוכחית.

הגיבורים הללו, מהווים תמצית טהורה מהעם הכל כך יפה שלנו, עם שרק מחכה להירתם ולעזור זה לזו בתקופות קשות כאלו.