עיון בתפקידו של הטנק במלחמת העולם הראשונה ובעיקר בתפיסות להפעלתו בשנים שבין מלחמות העולם, מראה כי אחד מתפקידיו העיקריים היה לפרוץ דרך מערכי ההגנה של האויב לעומק מערכיו, כאשר בעקבותיו נעים כוחות ממוכנים ורגליים המטהרים את מערכי האויב ומרחיבים את הציר שנפרץ. אחת השיטות שמציג עדו הכט בספרו ההבקעה המערכתית גורסת כי הגרמנים, בין שתי מלחמות העולם, רצו להבקיע מערכי אויב בשלושה דרגים של התקפה לעומק. לשיטתם, הדרגים הראשון והשני חודרים במהירות לעומק מערכי ההגנה של האויב להשמדת מפקדות, עתודות ויחידות הארטילריה, ואילו הדרג השלישי מסייע להתקפת הכוחות הרגליים שנועדה לטהר את מערכי האויב. שיטה זאת, בשינויים קוסמטיים בלבד, הייתה נחלתם של צבאות רבים. עיקרה - הבאת עוצמת שריון בחזית צרה יחסית, המאפשרת לחדור לעומק מערך ההגנה של האויב ולהביא למיטוטו. מאז אותם הימים חל שיפור באופן משמעותי ביכולותיהם של הטנקים, בהן יכולות עבירוּת בסוגי שטחים שונים, יכולות אש ומיגון לכלי ולצוותו. עם זאת, גם אמצעי הלחימה נגד טנקים השתפרו, ובתחרות שבין המיגון ובין הטיל - יגבר, בסיומו של כל שלב התפתחות, הטיל. זאת, הודות ליכולות הטכנולוגיות והכלכליות לשכלל את טכנולוגיות הטיל באופן מהיר יותר מהאפשרות לשכלל את יכולות המיגון.

לכתבה המלאה הכנסו לקישור: 

 https://www.maarachot.idf.il/2020/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%94%D7%98%D7%A0%D7%A7-%D7%A0%D7%A9%D7%A7-%D7%94%D7%AA%D7%A7%D7%A4%D7%94/