דווקא השנה, המוטיבציה לגיוס ללוחמה התעצמה וקיבלה משמעות חדשה. אין אחד שהמלחמה לא נגעה בו בצורה כזו אחרת. אלו שהתמודדו, הכי מקרוב, עם הקשיים שנוצרו בעקבות השביעה באוקטובר ועם המלחמה, הם בני הנוער שגרים בעוטף עזה ובישובים בגבול הצפון, אשר נאלצו להתפנות מבתיהם או לחיות בגזרת המלחמה בצילם של האתגרים הכרוכים בכך. בני נוער אלו נחשפו מקרוב לפעולות הלוחמים ולעבודה הקשה והרציפה בלחימה.

כך, בשנה האחרונה, אנו עדים לבני נוער רבים מהצפון ומהעוטף אשר התמלאו בהשראה ורצון להתגייס ללוחמה במטרה אחת וחד משמעית: להגן על הבית ועל המולדת.

איתמר, מכפר מימון שבעוטף עזה

בשבעה באוקטובר איתמר היה בבית עם כל המשפחה: "התעוררנו מפיצוצים וירדנו לממ"ד. הסתכלתי על אמא שלי, שנינו הבנו שמשהו לא טוב קורה. כל היום היינו בממ"ד. לא היה לנו נשק אז הגנו על עצמנו עם רובה שצדים איתו דגים. כל אחד עמד בעמדה מסוימת בבית למקרה שמישהו יכנס. הגיעו לישוב 40 מחבלים. היה לנו נס גדול, עבר מעלינו מסוק עם צנחנים שהיה בדרך לבארי. אחד המחבלים שהיה בכניסה למושב בצד המערבי, ירה טיל RPG לעבר המסוק ופגע בו. המסוק היה חייב לבצע נחיתת חירום במושב, וככה ניצלנו, כל הלוחמים שהיו על המסוק הרגו את המחבלים״. איתמר מתגייס בסוף נובמבר למג"ב ובשנה האחרונה הוא מדריך במכינה קדם צבאית, שם הוא גם מכין את עצמו לשירות הצבאי כלוחם: "אני מכין את עצמי בשביל להגיע לרמה הפיקודית הכי גבוהה שיש. זה שאני מדריך חניכים במכינה נותן לי הרבה כלים. אני מעביר מד"סים (אימוני כושר), מתאמן בדיונות, עושה ריצות, ואימונים". איתמר מספר שמבחינתו לא היה צל של ספק בנוגע להאם להתגייס ללוחמה: "גיוס לקרבי זה משהו שמושתת בערכים שלנו. אין ימינה שמאלה, זה מובן מאליו בשבילנו". אבא שלו היה בתותחנים וסבא שלו בגולני, "זאת מורשת קרב" הוא מסביר.

כששאלתי את איתמר אם יש סיפור מהמלחמה שנתן לו השראה, לקח לו רגע לבחור מבין רבים. לאחר התלבטות של מספר שניות, הוא סיפר לי בגאווה על איתי מאור ז"ל, אח של חניך שלו. ""איתי נהרג ב10.7. הוא היה מ"מ בגדוד 51 בגולני. הוא היה בסיור בוקר על הגדר ב30:6 בבוקר, כשנכנסו עשרות מחבלים לבסיס. הייתה שם לחימה עד הכדור האחרון. מצאו את הגופות שלהם בלי כדורים בתחמושת, בלי רימונים באפוד. זה מעורר השראה לשמוע ולדעת איך הם נלחמו, במיוחד כשזה אח של חניך שלי". למרות הכל, לאיתמר יש גם חששות לקראת הגיוס, הוא מעיד על עצמו שהוא בן אדם ביתי ומשפחתי מאוד. על כך, הוא אומר: " הרצון לשרת את המדינה בסופו של דבר הרבה יותר חזק מהחששות. ככה זה עובד אצלי״. ומוסיף: " אני חושב שמה שחווינו במלחמה יתן לי דרייב להזכר שיש על מה להלחם. אם לא אנחנו אז אין אף אחד אחר. כמו שחיילים נלחמו בשבילי באותה שבת, גם אנחנו צריכים להלחם ולתת הכל בשביל הדורות הבאים״.

הפינה השקטה של איתמר במושב

נועם, משלומי שבצפון

נועם סיפר לי בהתלהבות על כמה שהוא רצה להגיע ללוחמה ועל ההכנות לכך: "כבר לפני שנה וחצי התחלתי אימונים לבד, הייתי עושה ריצות, מתאמן בחוף, עושה צלילות, חופר בורים. לאחרונה נכנסתי לקבוצה של כושר קרבי ועכשיו אני משלב כושר קרבי ביחד עם הכושר שלי. זה חשוב לי מאוד כי אני רוצה להשיג את היחידה הגבוהה ביותר שאפשר, להגיע למקום הטוב ביותר, לדובדבן שבקצפת".

כששאלתי את נועם למה הוא כל כך רצה להגיע לקרבי, הוא הסביר: "כאחד שגר בצפון, ושהיה לו בן דוד ביחידה מיוחדת, אתה שם לב כל הזמן לאיומים ואתה מפתח דחף להגן על המשפחה והחברים וגם רצון לקבל ערכים. כילד שגדל בלי שהיה חסר לו דבר, אני רוצה לקבל ערכים מהצבא. אני מאמין שהיחידה הטובה ביותר יכולה לתת לי את הערכים הטובים ביותר״. כמו כולם גם לנועם יש חששות מהגיוס, ככה הוא מתגבר עליהן :"לכולם יש פחדים וחששות, אבל אנחנו לא חיים בשביל לפחד אנחנו חיים בשביל לחיות את הרגע, ואם מתים אז מתים בשביל מישהו. בסופו של דבר אני רוצה להיות האחד שיגרום לזה שאנשים ירגישו בידיים בטוחות".

דוד, משדרות

עד לפני שנה המוטיבציה שלו ללוחמה הייתי די נמוכה, מחזור הגיוס הקרוב הוא יתגייס למג"ב:"במלחמה קיבלתי בוסט של פרופורציות שתכלס, בעקבות מה שאני עברתי ועל הלוחמים שנלחמו כדי לשמור עליי אני רוצה מאוד לתת בתמורה, אני מרגיש יותר צורך לתרום ולתת מעצמי עבור מי ששמר עליי. עכשיו תורי להגן על המדינה שלי. במיוחד בגלל שגדלתי בשדרות והרגשתי את הכל מקרוב". דוד סיפר לי על ה10.7 מהעיניים שלו: " הגעתי הביתה ממש שעה לפני שהתחיל כל הבלגן. הייתי ביציאה עם חברים באשקלון. אחרי שעה התחילו האזעקות. בהתחלה חשבנו שזה רגיל, התרגלנו למציאות של אזעקות. פתאום התחלנו לשמוע יריות. לא הבנו מה זה עד שפתחנו חדשות והתחלנו לשמוע מהסביבה מה קורה. בסופו של דבר הבנו שיש חדירת מחבלים. איך שהבנו שזה מה שקורה סגרנו דלתות חלונות תריסים, ונכנסנו לממד. כולם היו מאוד בלחץ, ניסיתי להרגיע את ההורים שלי ואת אחותי עד שהכל נגמר".

דוד סיפר לי גם על השיח בסביבה שלו לגבי הגיוס ללוחמה: "שנה שעברה המוטיבציה לגיוס קרבי הייתה נמוכה. דווקא עכשיו הכמות תלמידים שמתגייסים ללוחמה היא מאוד מאוד גבוהה. זה הכה בנו חזק ממש, ההבנה שעכשיו זה תורנו."

 ליאם, משדרות

ליאם, מתגייס למג"ב בקרוב גם כן. ליאם סיפר שמי שנתן לו את הדחיפה וההשראה הגדולה לגיוס ללוחמה הוא אחיו הגדול בן. בן, סמ"פ בגבעתי, היה בבסיס רעים ביום בו פרצה המלחמה. "הוא קם בשש וחצי, זרקו לו רימון לחדר. הוא קם עם הנשק שלו ורץ משם. היה שם קרב רציני, היו שם שישה מחבלים. תוך כדי הוא היה צריך לדאוג לכל החיילים שלו, לעזור להם. בשעה 11:00 עשו עליו מארב וגם משם הוא הצליח לברוח. עד השעה 18:00 היינו בטוחים שהוא נהרג. חבר שלו הגיע אלינו והרגיע אותנו שהכל טוב איתו. חודשיים אחרי זה הוא כבר נכנס לעזה. הוא זה שגרם לי להבין שהתפקיד שלנו להגן על המדינה ולשמור על הדור הבא". באותו יום, ליאם היה בביתו בשדרות רק עם אימו: "אפשר להגיד שאני די חי את האזעקות והטילים. אבל הפעם זה היה אחרת. לא ידעתי מה לעשות. אמא שלי קראה את מה שבן סיפר לה והתעלפה. בו זמנית אני רואה מהחלון מחבלים שמסתובבים ברחוב ואת אמא שלי שוכבת לידי בלי הכרה. לקחתי אותה לממ"ד כדי שהיא תיהיה בטוחה שם והמתנו שהכל נגמר".

ליאם חושב שהחוויות מהמלחמה ילוו אותו לא רק עד סוף השירות, אלא עד סוף החיים, ושהן תמיד יהדהדו לו במחשבות: "זה משהו שאי אפשר לשכוח". עם הזכרונות הקשים האלו, הוא עושה הכל על מנת להתכונן לשירות הצבאי בצורה המיטבית: "אני בכושר קרבי כבר שנה ושמונה חודשים, מתאמן הרבה יותר. זה חשוב לי כי אין ברירה, אין לנו ארץ אחרת".

אנחנו מתמלאים השראה וגאווה מהסיפורים של הלוחמים לעתיד שלנו, ומאחלים להם, ולכל המלש"בים המון בהצלחה.