"בחרתי להיות לוחם בחטיבת הצנחנים. יש משהו מיוחד בחטיבה הזאת - זאת חטיבה שכל מי שמשרת בה, תמיד חלם להיות בה, ואני רציתי להיות חלק. מצפים מאיתנו, הלוחמים, למקצועיות הגבוהה ביותר", מספר רב"ט אלעד בן נתנאל, לוחם צנחנים בגדוד 101.

חלק ממשהו גדול - להבין שאתה צנחן

"הבנתי שאני באמת חלק מחטיבה גדולה רק בסיום מסע הכומתה", נזכר רב"ט אלעד בהתרגשות. "אחרי 60 ק"מ שנמשכו 13 שעות, נכנסנו לירושלים. כל הקצינים והמפקדים שמו את הכומתות האדומות על הראש, תושבי ירושלים התקבצו סביבנו, מכוניות עצרו לנו, תלו דגלים אדומים-לבנים לקראתנו, והכל היה בשביל הצנחן, בשבילי. הגענו לגבעת התחמושת ושם נערך טקס הסיום. הסתכלתי על החברים שלידי, שאיתם עברתי 8 חודשים ביחד, ושמחתי שאנחנו הולכים להיות ביחד כל השירות".

איך הופכים להיות צנחן?

"את הדרך שלי התחלתי בבא"ח (בסיס אימונים חטיבתי) צנחנים, שם עברתי טירונות של כ-4 חודשים ו-4 חודשים נוספים של אימון מתקדם. בטירונות עיצבו בעיקר את הזהות שלי כחייל ובאימון המתקדם הפכו אותי ללוחם. הכל הגיע לשיא בשבוע מלחמה שהסתיים במסע כומתה בגבעת התחמושת", מספר רב"ט אלעד.

"שני דברים שאני זוכר מאותה תקופה, זה המסע הראשון, מסע שבעיקרון הוא קצר, 4 ק"מ, אבל משום שהוא הראשון יצאנו עייפים וסחוטים. אני גם זוכר את שבוע השטח הראשון, שבוע השדאות, שם ניסו לאתגר אותנו מנטלית כמה שאפשר, כי פיזית אפשר לעבור הכל".

"יש המון אתגרים בדרך, ולא תמיד הכל קל. למשל, באימון המתקדם נפצעתי והיה לי שבר במפרק של הירך. היה לי קשה בעיקר כשכל החבר'ה היו בשטח ואני שכבתי בבא"ח, אבל למזלי החברים והמפקדים ליוו אותי וטיפלו בי, בסוף השבר החלים וקמתי שוב על הרגליים".

גאוות יחידה והחברים הכי טובים

רב"ט אלעד מזכיר בכל רגע את החברים שאיתו. בחטיבת הצנחנים, מתגייסים הלוחמים יחד ונשארים יחד עד השחרור ואחריו. "החבר שאני ישן לידו בחדר, זה אותו החבר שברגע האמת, כשהוא הכי יצטרך אותי אני אהיה שם בשבילו. החברות נבחנת ברגעים שחבר מרים את היד ומבקש עזרה, ותוך שנייה כולנו קופצים ומחליפים אותו, למרות שלכולם קשה".

אין ספק שהחברים במחלקה ובפלגה הם האנשים שילוו אותך לכל החיים, גם האזרחיים. כשהיינו ברגילה הראשונה שלנו, השכרנו כולנו וילה באילת ובילינו את החופש שם, זאת למרות שאנחנו נמצאים אחד עם השני כל הזמן".

לא היה לי זמן לחשוב, שמו לי יד על הכתף וצעקו לי באוזן 'קפוץ'

- הצניחה הראשונה

"במשך תקופה הכינו אותנו לדבר אחד - הצניחה", מסביר רב"ט אלעד. "אמרו לנו - 'לנחות על האדמה ולהתגלגל', אבל השנייה הזאת שאתה קופץ מהמטוס, זו השנייה שעושה את ההבדל. בהתחלה הרגשתי מאוד בטוח, יום שלם רק תדרכו והכינו אותי. עליתי אל המטוס, התיישבתי, חגרתי ורק אז קלטתי שעוד שנייה הולכים לזרוק אותי ממנו. הלחץ כבר התחיל לחלחל, הרגשתי קצת סחרחורת ומלא תחושות מוזרות".

"הדלת נפתחה ושמעתי 'קפוץ, קפוץ, קפוץ' ולא היה לי זמן לחשוב. הסתכלתי ישר, קלטתי קו אופק, שמו לי יד על הכתף וצעקו לי שוב באוזן 'קפוץ'. תוך חצי שניה הייתי כבר מחוץ למטוס, הסתכלתי מסביב וראיתי את כל החברים שלי מעופפים לידי קשורים למצנחים ענקיים. זה החלק שבו באמת הרגשתי לוחם בחטיבת הצנחנים".

הגשמת חלומות

"תמיד חלמתי על השירות כלוחם אבל ההחלטה להיות לוחם צנחנים הגיעה מהמשפחה - אחותי הגדולה הייתה קצינת נפגעים בחטיבה במשך 5 שנים, גם במהלך צוק איתן. חבר שלה היה לוחם בצנחנים וגם חבר של אחותי השנייה היה לוחם בצנחנים. זו חטיבה שנחשפתי אליה הרבה מהבית", מספר רב"ט אלעד ומוסיף: "האחיות שלי היו מאוד מרוצות שהתגייסתי לחטיבה. אמא שלי לא התלהבה כמוהן, אבל היה אפשר לראות את ההתרגשות בעיניה כשחזרתי הביתה עם הכומתה האדומה".